ענבל יצחאיק-נצר

1980-2016

ענבל נולדה ב-13.12.1980 ברעננה, בשבת אחר הצהריים והייתה תינוקת רגועה וחייכנית שאוהבת לישוןבמהלך ילדותה גרה המשפחה לסירוגין בארץ, בארה"ב ובאנגליה ולבסוף התמקמה בביתם בנווה עמל, בהרצליה, כאשר ענבל הייתה בת 12 .כנערה למדה בחטיבת "זאב" ובתיכון "הראשונים" בהרצליהמוקפת בקבוצת חברות שעושות הכל ביחד.

בסוף תקופת התיכון הצטרפה ענבל לתנועת ״הנוער העובד והלומד״, שהייתה לה לבית שני בשנים הבאות. לפני הצבא עשתה שנתשירות ב"גרעין פשוט", גרעין עירוני של התנועה, ועסקה בהדרכה ובטיפול בנוער במצוקה ובהדרכת נוער מחו"ל במסגרת "הבונים דרור". בגרעין נשארה עד גיל 24 ולאחר מכן למדה היסטוריה ופסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב והפכה למורה מקצועית ומחנכת.

בשנת 2010 נישאה לבן זוגה מזה שנים, עמית, וב 2013 הפכה לאמא גאה ומשקיענית.

בכל שנותיה במערכת החינוך ענבל שמה את החינוך הערכי במרכז הווייתה ועשייתה. תחילה לימדה בביה"ס "רוגוזין"  לילדי עובדים זרים בתל אביב ובביה"ס "רמות" בבתים, שם חינכה נוער בסיכון והייתה כאם לכיתת החינוך שלה במסגרת פרויקט "תפנית". בהמשך שימשה גם כרכזת חברתית ומובילת החינוך הערכי בביה"ס.

במהלך השנים העמיקה את לימודיה בנושא השואה, עברה קורס מדריכי מסעות לפולין מטעם "יד ושם" והדריכה מסעות לפולין לנוער ישראלי ולנוער מחו"לבתקופה זו נרקם הקשר בינה לבין חברת ההדרכה "מול נבו", שעם השקפת עולמם ודרכם הייחודית להוראת השואה, ולעיצוב זיכרון ולקחי השואה, הזדהתה במיוחד.

כל דבר שענבל עשתה, היא עשתה ביסודיות עד כדי טוטאליות; העמיקה, התמסרה, הצטיינה וקצרה פירות מעמלה.

בנובמבר 2013 אובחנה בגופה של ענבל מחלת סרטן מסוג מלנומה, שהפכה בהמשך לגרורתית. שנתיים וחצי הייתה חולהבריאה. ענבל התמודדה בגבורה, באומץ, ובכוחותעל עם הסבל, הכאב וכאבהידיעה ודאגה ליהנות בכל רגע שניתן, לתת, לקבל ולאהוב.

ב 5.5.2016, כ"ז ניסן, יום הזכרון לשואה ולגבורה, הלכה ענבל לעולמה בבית הוריה שבהרצליה, מוקפת במשפחתה ואוהביה. לאחר מותה החליטה משפחתה שיהיה נכון להנציח את זכרה ולקיים את מורשתה בדרך של עשיה חינוכית, בעזרת הארגון שבדרכו האמינה.

״בדרכה של ענבל״

פרויקט מלגות חברתי להנצחתה של ענבל יצחאיק-נצר ז״ל

ענבל יצחאיק-נצר ז״ל, אשת חינוך וחברה במול נבו, נפטרה בשנת 2016 ממחלת הסרטן. לאחר מותה בטרם עת של ענבל בחרה משפחתה להנציח אותה בדרך שכל כך אפיינה את חייה. קראו על סיפורה של ענבל בהמשך הדף.

אנו קוראים לתלמידות ותלמידים, סטודנטים ונשות ואנשי חינוך והוראה – שהמסע לפולין ו/או זיכרון השואה הניע אותם לפעולה בסביבתם הקרובה, בקהילה או בחברה הישראלית – להשתתף בפרויקט ולהגיש בקשת מלגה למיזמים חברתיים וחינוכיים המבטאים קשר אל זיכרון השואה ואל החברה הישראלית.

ניתן לקבל סיוע בשתי דרכים:

  1. סיוע למימוש פעילות חברתית או חינוכית עם בני נוער או צעירים.
  2. מימון חלק בקורס, השתלמות ו/או הכשרה מקצועית, במטרה לתת כלים למימוש חזון חינוכי.

הפרויקט מכוון ליצירת פעולה חברתית וחינוכית במטרה ליצור חברה צודקת יותר, בדגש על מאבק בגזענות ושנאת האחר. רוח הפרויקט מבטאת מצד אחד את אמירתו של אבא קובנר: ״לזכור את העבר, לחיות את ההווה ולהאמין בעתיד" ואת דרישתו בקטע היזכור אותו חיבר "אל דומי לנו, עדי יהיו חיינו ראויים לזכרם"

מועמדות ומועמדים המעוניינים לקבל את המלגה מוזמנים למלא את טופס הבקשה המקוון בתחתית הדף.

הגישו מועמדות למענק:

בכל יום השנה למותה של ענבל: 5.5.2016 תקיים המשפחה טקס צנוע ובו תוענק מלגת "בדרכה של ענבל".

ברוחה של ענבל על הפרוייקט להיות:

  • בעל אופי חברתי / חינוכי / ערכי.
  • לבטא מרכיב של מעורבות ועשייה חיובית בחברה הישראלית.
  • יכול להיות קשור בזיכרון השואה או בניצולי השואה.

פרויקטים זוכים במענק

״צעד אחד קדימה״ // חורף – אביב 2019

מובילות הפרויקט – נטע אמיר, תמר קלעי, נועם שחר – תיכון כצנלסון, כפר סבא.

מטרת הפרויקט – קידום אוכלוסיית הפליטים בדרום תל אביב, וקירוב בין תלמידים בוגרי המסע לפולין ובין אוכלוסיית הפליטים בישראל.

״בקיץ האחרון יצאנו למסע לפולין מטעם בית הספר שאנחנו לומדות בו – תיכון ע״ש ברל כצנלסון בכפר סבא. במהלך כל המסע המדריכים הביאו לתשומת ליבנו את הכוח החזק שלנו בתור נוער בישראל ליזום עשייה חברתית וליצור שינוי. הבנו עד כמה אנחנו לא מנצלים את הכלים והאפשרויות שעומדים ברשותינו. כבר במהלך המסע והרבה אחריו ניסינו לחשוב על החברה שלנו בישראל. ניסינו להבין – מה אפשר לשפר? מה אנחנו יכולות לעשות כדי לשנות לטובה?

גם היום יש אנשים שנרדפים.
גם היום יש אנשים שנאבקים על החיים שלהם.
גם היום יש אנשים שלא חיים בביטחון.
חלק מהאנשים האלה החליטו להביא את המשפחות שלהם למדינות בטוחות יותר, ביניהן ישראל.
בישראל, האנשים האלה לא זוכים ליחס הוגן, וזאת למרות כל מה שהעם שלנו עבר וחווה בזמן השואה.

בשביל להבין יותר מקרוב את המצב, ביקרנו בגן ילדים של מבקשי מקלט ופליטים בדרום תל אביב, ואפילו הצלחנו לארגן יום פעילות בחופש חנוכה, שבמהלכו ילדים שגייסנו מהשכבה שלנו הצטרפנו אלינו ליום שלם של כיף והפעלה עם הילדים. יום שבו נתנו להם את האהבה ואת תשומת הלב שאליה הם כל כך צמאים. ראינו שההשפעה של היום הזה הייתה עצומה – גם אנחנו, בתור נוער שתורם ונפתח לקהילה ועולם חדש ושונה, וגם הילדים עצמם – קיבלנו המון מהיום הזה. וחשבנו, אם לדבר שקטן ופשוט יחסית כמו זה היה אפקט משמעותי כל כך – אולי אפשר לעשות משהו הרבה יותר גדול.

בפועל, מטרת הפרויקט היא לשפר את איכות החיים של ילדי מבקשי מקלט ופליטים בגנים בדרום תל אביב. אחרי שהיינו בגני ילדים וראינו במו עינינו את המצב, החלטנו לנסות לגייס אנשים ואמצעים לשיפוץ הגנים. הנקודות בשיפוץ שאנחנו מתכוונות להתמקד בהן הן – שיפור התנאים הבסיסיים בגן – תאורה, מיזוג, ציוד ומשחקים; ושמירה על ביטחון הילדים – תיקון מפגעי חשמל, משחקים בטיחותיים לילדים הקטנים. על מנת להצליח להוציא את הרעיון שלנו לפועל בצורה שתשפיע על כמה שיותר אנשים לטווח הזמן הארוך ביותר, אנחנו זקוקות לאמצעים כספיים בסדר גודל שנתקשה להשיג בעצמינו. אנחנו רוצות לקחת את המסע לפולין, ואת מה שאנחנו למדנו והבנו מהמסע, צעד אחד קדימה – לראות מה אנחנו יכולות לעשות בשביל החברה הלאה, בעתיד.

תוצאת הפרויקט – שני ימי התנדבות בגן פליטים בדרום תל אביב בהשתתפות תלמידי שכבת י״ב מבית הספר, ברובם בוגרי המסע לפולין. בקיץ התקיים יום התנדבות ובו נרכשו ציוד להפעלת הגן והכנתו לקיץ, הנערות והנערים לקחו חלק פעיל בשיפוץ וניצלו את המלגה לרכישת ציוד הכרחי לגן, בסיוע בעלי מקצוע ומשפחתה של ענבל.